מהר"ם שיף על כתובות צ״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור כתובות צ״ט
1 הָא מִדְּסֵיפָא בִּדְאוֹזֵיל הָוֵי, רֵישָׁא בִּדְלָא אוֹזֵיל, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן מִכְרָהּ בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים!
2 לָא, רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּדְאוֹזֵיל, וְסֵיפָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּאוֹזֵיל בִּדְיַתְמֵי, אֲבָל בְּדִידַהּ — מִכְרָהּ קַיָּים.
3 הָא מִדְּרֵישָׁא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — נִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ.
4 מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיסְתַּלַּקָא לַהּ מֵהַאי בֵּיתָא לִגְמָרֵי, אֲבָל הָכָא נִיגְזוֹר מָנֶה רִאשׁוֹן אַטּוּ מָנֶה אַחֲרוֹן — קָא מַשְׁמַע לַן.
5 וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״זִיל זַבֵּין לִי לִיתְכָּא״ וְזַבֵּין לֵיהּ כּוֹרָא, דְּוַדַּאי מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי.
6 כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל זַבֵּין לִי כּוֹרָא״ וַאֲזַל וְזַבֵּין לֵיהּ לִיתְכָּא, מַאי? מִי אָמְרִינַן אֲמַר לֵיהּ: דְּטָבָא לָךְ עֲבַדִי לָךְ, דְּאִי לָא מִצְטָרְכִי לָךְ זוּזֵי, לָא מָצֵית הָדְרַתְּ בֵּיהּ.
7 אוֹ דִלְמָא אֲמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּלִיפֻּשׁוּ שְׁטָרֵי עִילָּוַאי.
8 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא, תָּא שְׁמַע: נָתַן לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב וְאָמַר לוֹ: ״הָבֵא לִי חָלוּק״, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּשָׁלֹשׁ חָלוּק וּבְשָׁלֹשׁ טַלִּית — שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.
9 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: שְׁלִיחַ כִּי הַאי גַוְונָא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי — מִשּׁוּם הָכִי בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הָוֵי — אַמַּאי מָעַל?
10 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּאַיְיתִי לֵיהּ שָׁוֶה שֵׁשׁ בְּשָׁלֹשׁ.
11 אִי הָכִי, שָׁלִיחַ אַמַּאי מָעַל? אַטַּלִּית.
12 אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בָּזֶה בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְאַתָּה הֵבֵאתָ לִי חָלוּק קָטָן וָרַע.
13 מַאי ״רַע״? רַע בְּדָמִים, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אַיְיתֵית לִי בְּשֵׁית, כׇּל שֶׁכֵּן דַּהֲוָה שָׁוֵה תַּרְתֵּי סְרֵי.
14 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּקִטְנִית שֶׁשְּׁנֵיהֶם מָעֲלוּ,
15 שֶׁהַקִּטְנִית בְּסֶלַע, וְקִטְנִית בִּפְרוּטָה. שְׁמַע מִינַּהּ.
16 הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּאַתְרָא דִּמְזַבְּנִי בְּשׁוּמָא, הֵיכָא דְּיָהֵיב לֵיהּ סֶלַע — מוֹזְלִי גַּבֵּיהּ טְפֵי!
17 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּכָיְילִי בְּכַנֵּי, דְּאָמַר לֵיהּ: ״כַּנָּא כַּנָּא בִּפְרוּטָה״.
18 תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים.
19 כִּדְאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, בְּקַטִּינֵי, הָכָא נָמֵי בְּקַטִּינֵי.
20 פְּשִׁיטָא, אָמַר ״לְאֶחָד, וְלֹא לִשְׁנַיִם״ — הָאֲמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם״. אֲמַר לֵיהּ ״לְאֶחָד״ סְתָמָא, מַאי?
21 רַב הוּנָא אָמַר: ״לְאֶחָד״, וְלֹא לִשְׁנַיִם. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״לְאֶחָד״, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. ״לְאֶחָד״, וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.
22 אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? אֲמַר לְהוּ: ״לְאֶחָד״ וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם, ״לְאֶחָד״ וַאֲפִילּוּ לְמֵאָה.
23 אֲמַרוּ לֵיהּ: אַף עַל גַּב דִּטְעָה שָׁלִיחַ? אֲמַר לְהוּ: דִּטְעָה שָׁלִיחַ לָא קָאָמֵינָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָאָמַר מָר אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת!
24 הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דִּטְעָה בַּעַל הַבַּיִת, אֲבָל טְעָה שָׁלִיחַ, אֲמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי״.
25 וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין שָׁלִיחַ לְבַעַל הַבַּיִת?
26 דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם — תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
27 וְאִילּוּ גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת תַּנְיָא: תָּרַם וְעָלָה בְּיָדוֹ אֲפִילּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
28 תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, מָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה וְלָזֶה בְּמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים.
29 אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּקַטִּינֵי.
30 מַתְנִי׳ שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּיחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת — מִכְרָן בָּטֵל.
31 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִכְרָן קַיָּים. אִם כֵּן — מָה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה? אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת בֵּינֵיהֶן, אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — מִכְרָן קַיָּים.
32 גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׁלִיחַ, כְּמַאן?
פירוש מהר"ם שיף על כתובות צ״ט
1 גמ' הא מדרישא שמעית מינה היתה כתובתה ר' כו'. ואף להירושלמי דמוקי בשהוזיל כו' דוקא ביותר מפלגא הא פחות נתקבלה ר:
2 גמ' מהו דתימא כו'. ואין להקשות אי כסברת המהו דתימא דאף בטעות דבדידה מקחה בטל היכא דאיכא למיגזר. א"כ למה לי בבא דמציעתא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר כו' דאין זה קושיא:
3 גמ' איכא דאמרי הא כו'. ושם ליכא למימר הך ב' סברות יכול השליח לומר דטבא לך עבדי לך כי היכי דלא ליפשי שטרי או יאמר בעל הבית לא ניחא לי דאי לא איצטריך זוזי לא מצינא למיהדר. דהא ודאי דבמותר המקח בטל ולא קמבעיא ליה ואין כאן ה"א כלל אלא אם בא לחזור מלתך שאמר להשליח ובזה לא שייך אם לא איצטריך זוזי כו' וק"ל:
4 פשט דמודה ר"י בקטניות הוא מבואר לנכון. וא"ל דלמא בלא תרתי סרי גדולים משום דהו"ל לעשות לו ריוח יותר דהשתא שהוציא המעות בטלית אין כאן ריוח וה"ל להוציא בחלוק ומה"ט למעול נמי בקטניות דבג' הנשארים היו נותנין לו שוה שש. דמה בכך שהיה לו לעשות ולהמציא לו ריוח יותר ולא עשה ס"ס בהך שלשה שהוציא שפיר קעביד ועשה שליחות בעה"ב וא"כ מעל בעה"ב וריוח ג' הנשארים אינם שייכים לריוח ג' הראשונים משא"כ השתא דמצי לומר לו אילו הוצאת הג' הנשארים בחלוק היה מגיע על אלו הג' טפי דכשמוציאין המעות ביחד לדבר אחד דרך הוא להוזיל. ואצ"ל שהטלית ג"כ שוה שש בשלש. ובקטניות ודאי למאי דמסיק איירי נמי בשוה שש בשלש וכמו שמוכח מפרש"י ומ"מ אמרתי דמצי איירי דזבין קטניות שוה שלש בשלש ובעה"ב מעל דס"ס בשלש עשה שליחות בעה"ב כרצונו ואי משום דלשוה שש היה צריך פולין יאמר לו שלח עוד וקח אם אתה חפץ יותר ש משא"כ בחלוק לא יכול לומר שלח עוד דאילו הניח המעות ביחד וקנה הרבה בבת אחת הוי מוזיל גביה טפי משא"כ עתה שחילק מעותיו וקנה בכל אחד רק בשלש שמפסיד הבעה"ב להכי לא מעל הבעל הבית. ולא מצי לאוקמי בקצרה כן דא"כ לת"ק אמאי מעל בעה"ב ותפשוט דשליח עשה שליחותו להכי מוקי לה בזבין שוה שש בשלש ת וקאמר הדיקא נמי דטעמא דלא מעל משום דכשקונה הרבה ביחד מוזלי גביה לכן מודה ר"י בקטניות משום שהקטניות בסלע והקטניות בפרוטה אחת דאילו אי אתה אומר כן ולא מעל משום דהיה לו לקנות יותר א"כ גם בקטניות יאמר לו היה לך לקנות יותר אלא ע"כ דאמר ליה שלח עוד וקח גם בחלוק יאמר לו כן מיהו קצת יש לחלק דבקטניות שייך שפיר שלח עוד כו' דזבין ליה כנא כנא בפרוטה משא"כ בחלוק דלחלוק גדול היה צריך והביא לו קטן. אכן כבר אוקמוה בדמייתי חלוק שהיה רצונו בו בר שש בג' א ודו"ק ועיין ברש"י ותוס' מעילה משמע שמפרשים בתרתי סרי כפשוטו כפליים וטעמא דמודה בקטניות לפי"ז לא מיושב לכאורה. ואפ"ל דבחלוק שאין לו קצבה כמ"ש רש"י לעיל דבר שאין לו קצבה כגון טלית וחלוק ס"ל לר"י דהכל לבעה"ב ולא פליג אר' יוסי אלא בדבר שיש לו קצבה לכן לא מעל שיכול לומר לו היה לך להביא בעד ג' הנותר ג"כ חלוק משא"כ בקטניות שיש לו קצבה כפרש"י לעיל דבר שיש לו קצבה כגון קטניות הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה ולהכי מעל דמאי נ"מ לבעה"ב הלא אינו מרויח כלום דהכל לשליח וכעין שכתבו התוס' לעיל בד"ה כאן שנה רבי רק אילו היה דרך להוסיף לקונה הרבה לא היה מעל הבעה"ב שיאמר לו היה לך לקנות שוה שש בבת אחת ואת אפסדת לי ולכן צריך לומר דטעמא דמודה בקטניות משום דלא שייך ביה מוזיל גביה בכנא כנא ולהכי קאמר שהקטנית בסלע כו' ובחלוק א"צ לזה דאף באת"ל שלא אוזיל מחמת קנייה ביחד מ"מ אילו מייתית לי בשית היה שוה י"ב. או למ"ש תרתי סרי נקיט באת"ל שאין כאן ריוח של שש בשלש מ"מ כו' ב ודו"ק:
5 יש לומר סברא זו ג"כ בשמעתין אף שהבאת לי חלוק גדול בת שש מ"מ דעתי היה חלוק גדול יותר דבעד שש מוסיפין דבר במקח לפי ריבוי המעות ואתה לא הבאת לי רק בת ו' מצומצם ג מיהו תיכף שאינו מביא לו חלוק כמו שביקש חזר הסברא לדוכתא אי מעביר כאבעיא דהכא אמאי מעל ודו"ק:
6 בתד"ה הא מדסיפא בדזילא כו' דהא כתובתה ד' מאות זוזי כו'. ואי משום מנה שנשאר חייב לה מ"מ לא הול"ל לשון דאיכא למיטעי דמשמע כך וכך בשלמא ברישא לא הו"ל לומר בלשון אחר דהא כתובתה מנה. וא"ל דלימא לכתובתה:
7 בא"ד ותימא אי בדזילא כו'. דהכי מוכח מדקאמר הא מדסיפא בדאוזיל והול"ל איפכא אי רישא באוזיל א"כ סיפא בלא אוזיל והוי שפיר הפשוט קודם בסדר המשנה ולא זו אף זו קתני ולזה הקדימו דמשמע ליה לתלמודא הכי דלא אפשר לפרש כו' ועלה המשיכו ותימה כו'. וכן הוא במהרש"א:
8 בתד"ה נתן לו כו' יהיב ליה האב לכהן. דינרי טריינוס. קיסר. שייפא מלך. דהוי ליה כ"ה דינרים דהיינו זוזים. ומהדר ליה. הכהן. שתותא של כ"ד הוא ד' ושתותא של האחד דהוא דינר הכ"ה וזוזא דהיינו אותו הדינר ופריך א"ה עשרים נכי שתות הוי ולכהן שייך ה' סלעים דהיינו כ' דינרים במילואו והשתא מהדר ליה שתותא היינו ד' וזוזא היינו ה' ושתות של אותו זוז. ומשני יהיב ליה זוזי מקודם נשארו כ"ד והדר שתותא מן כ"ד דהיינו ד' נשארו כ' דינרין:
9 בא"ד והשתא תימה כו' הול"ל חומשא מהדר ליה. דחומש של כ"ה שהוא ה' פעמים ה' הוא ה':
10 בא"ד כעובי דינר זהב. ולא קאמר כעובי דינר סתם אלא ע"כ שינוי יש ביניהם בעובי והשתא מסברא אמרינן ליישב קושית התוס' שדינר זהב עב יותר:
11 בא"ד ומשני לה בענין אחר. שגבה מכל שבט נ' לי"ב שבטים ו' מאות:
12 בא"ד והשתא א"ש כו' זוזא של הכרעות כו'. וכיון שהן של הכרעות לא כללן יחד. וכיון דהבעה"ב לא היה חייב לתת לכהן אלא כ' דינרין והוא נותן לו דינר זהב שיכול הכהן להחליף תמורתו כ"ה דינרין לכן מהדר ליה ה' דינרין:
13 בא"ד שנותן קולבן לכל דינר של כסף. לאו בדוקא דלב' דינרין נותן קולבן רק לא נחתו אכתי לזה עד אח"כ:
14 בא"ד הנותן סלע ונוטל שקל כו' ומפרש"י כו'. כל זה לשון רש"י עד הא חזינן רק דהיינ"ו שק"ל דרבנ"ן דסל"ע היינ"ו שק"ל דאוריית"א ליתא ברש"י והוסיפו התוס' משלהן משום דעיקר כוונתם להוכיח מפרש"י שעל שקל דרבנן נותנין הכרעה דממתני' דהנותן סלע כו' יש לפרושי בענין אחר ודו"ק. ואולי ברש"י שלפניהם היה כתוב הך דהיינו כו'. והביאו סיומא ומפני שהן כו' חתיכות דקות כו' שלא תימא דוקא לענין הקדש חייבוהו להוסיף קולבן ומה ענינו לשויו של דינר זהב לזה כתבו הטעם כמ"ש רש"י וזהו שסיימו הא חזינן כו' כשפורעים לחנוני כו' וק"ל:
15 בתד"ה אלא אי אמרת כו' חשיב כמו לא ניחא ליה כו'. אף דליכא כאן סברא דטבא כו' נפשט מכח כ"ש. ופשיט מת"ק דמדר"י נשמע בהיפך מיהו י"ל דשאני התם דלא שייך דטבא כו'. ועיין בזה באשר"י באורך דכתב וסוגיין דמעביר דלכאורה ע"כ מדר"י נשמע למסקנא דמעביר על דבריו הוי ומת"ק לא נשמע מעביר או מוסיף ולא שבקינן הודאי ואוחזין הספק ועיין באשר"י:
16 בתד"ה א"ה שליח אמאי מעל כו' אי נמי כו' אחלוק. ונקיט בשלש טלית לרבותא דאפ"ה מעל בעה"ב לת"ק אף שקנה טלית בדמיו בלא דעתו וכ"ש אי אייתי ליה בשלש חלוק בשש כאשר ביקש ועוד שלש במעות וק"ל:
17 בת"ש האחרון ברש"י ואי אפושי שטרא קפידא כו'. ומקשה נמי אפשיטא אמר לאחד ולא לשנים כו' ודו"ק:
18 ברש"י בד"ה שליח כמאן כו' כדתנן שוה מנה ודינר במנה כו'. אף שלכאורה יש לחלק דהתם מכרה דבר שאינו שלה ולא נעשית שליח על כך מעולם למכור יותר מכתובתה דיש לישב דבאמת מסקינן דבאמר זבין לי לתך ואזיל וזבין בכור דמוסיף על דבריו הוי והמקח קיים בלתך וע"כ הכא מטעם אונאה וק"ל:
19 בתד"ה אמר לאחד כו' והיכא פשיט ליה ר"ה ור"ח. על ר"ה לא תירצו מידי. ועיין במה שאכתוב בסמוך בדבריו המתחילין בא"ד דהכא מיירי בשכבר חתמו כו' וכיון דאיכא תרי ענייני כו' שמיושב גם לר"ה ולא קפדו רק אר"ח דהלכתא כוותיה. ובאשר"י היכא פשיטא ליה לרבה בר רב הונא ור"ח ע"ש. ואפשר להגיה כן בתוס' ומר"ה לא קשה כלל די"ל דוקא לעיל דשייך דטבא כו' ועוד דשאני הכא דגלי אדעתיה דאמר לאחד ולא אמר מכור סתם משא"כ לעיל דבע"כ היה צריך לפרש כמה ימכור משדותיו וק"ל:
20 בא"ד לאו משום זילת נכסי. אפ"ל ולפרש משום זילת נכסי והכא שכבר חתמו כבר נד ולד ואין הקול יוצא שנקרע השטר ונתבטל המקח. מיהו כיון דהיא קפידא ואילו ידע בעל הקרקע היה ממאן בזה בטל למפרע:
21 בא"ד דהכא מיירי בשכבר חתמו כו'. וכיון דאיכא תרי ענינים מיני אפושי לעיל אפושי שטרא ואולי ליכא אפושי בעלי דינים שיכול למכרו עדיין לאותו הלוקח בעצמו והכא אפושי בעלי דינים ולא שטרא א"כ אין ענין לאיבעיא עם חבירו:
22 קצת יש לראות לר"ת מאי פשיט ת"ש היתה כתובתה ת' זוז כו' אאבעיא שניה מתני' מיירי כשמכרה כבר וליכא אפושי שטרא. ואפ"ל בדוחק דמנה האחרון ודינר מסתמא איירי בלא שטר דהא מכרה יותר מכתובתה ולא נתנו היתומים שטר על כל כך ודומיא דהכי במכר הראשונה צ"ל דמכרה קיים ודו"ק:
23 בא"ד ורבי מוקי כו'. וטעמא לעיל משום זילת נכסי:
24 בא"ד ור"ח גריס כו'. אין נראה לומר שמתישב בזה תימה שלהם דהכא שאני דאמר סתם ולא פירש לאחד וכל מה שפי' קיים השליח משא"כ לעיל מה שציוה הבעל הבית דהיינו כור לא קיים השליח דמ"מ לעיל יכול למכרו עדיין לתך השני ודו"ק היטב ועיין בר"ן:
25 בא"ד כתב רב אלפס כו'. הרי"ף גריס כר"ח והשתא אין צריך לומר לחלק אליביה חילוק דר"ת כמ"ש האשר"י דבעיא דלעיל דמיא לפשיטא לאחד כו' ד ועיין:
26 בסה"ד על דרך מאי הוי עלה. ואף דת"ש האחרון הוא ממש הת"ש דלעיל כיון דהכל איבעיא אחד הוא מ"מ פשיט מסוגיא דאמוראים ראשונים ששנו בבית המדרש כך עיין במהרש"א מפורש יותר וק"ל:
27 בתד"ה פיחת עשרה כו' ורעה. ר"ל ועין רעה אחד מס' נלמד מששית האיפה: